פתאום הכל נראה ארור ומרופט ברגעים אלה, ולבינתיים גם שחור.
לילה בחוץ. זמן להתארגנויות אחרונות לפני שינה, אבל כרגע ממש לא בא לי לישון.
המיטה רחוקה וכבר התיישבתי מול המחשב.
אני צריכה לקום מחר ב6:30, והשעור המעורר לא יאחר.
זמנים הם קודש, רק שהפעם מתחשק לי להקדיש איזו שעה לעצמי.
זה נכון שבשביל שאני אחיה במציאות טובה יותר בעתיד, אני אצטרך להקריב מעצמי בהווה..
אבל מה שקורה בפועל הוא שאני מבטלת את עצמי לחלוטין, מתעסקת כל היום בבעיות של אחרים כדי לברוח מאלה שלי,
וכשאני מתעייפת אני פשוט חולמת על עתיד טוב יותר, ושהדברים יקרו מעצמם.
וככה הסנדלר ממשיך להיות יחף עד עצם היום הזה.
והשעון המעורר כפי שאמרתי מקודם, לא מאחר.
זמנים הם קודש, והמציאות מוכיחה לי שהיא קצת יותר קדושה ממני.
היא נופלת עלי בבום, או שאני זו שנופלת על הקרקע ומתרסקת.
כשמשהו נופל מהשמיים הוא קדוש, אבל לא תמיד כיף להיות הקדוש המעונה.
לאחר ההתרסקות, אני כמובן קמה... מחכה ללילה שוב כי בחוץ לא רואים.
לא את הארס שנשפך לביוב, רק שיר ערש שמתנגן בלילות.
ממש לפני השינה, שוב אותה הרוטינה. בשיר שלי יש הרבה ארס.
ואני שואלת את עצמי, מתי הסנדלר הזה יקבל קצת שכל וילבש סנדלים עם גרביים? או מגפיים... נעלי בית.. קר בחוץ.
;){kind=link}