לאור הירח

דברים מתחילים לצוף לי בימים האחרונים, דברים שלא שמתי לב אליהם מקודם.

כמו שפקק תנועה מתחיל להשתחרר, כך אני מרגישה שדברים שלא ראיתי או זכרתי, מתחילים לטפטף.

אני ראיתי, אבל בעצם לא רציתי לראות, וכן, זכרתי, אבל העדפתי להחליק.

וכל פעם אני רציתי ללכת בגלל אותם הדברים, אבל אתה לא נתת לי.

המציאות שהעדפתי לראות, מתנפצת כמו שימשה של אוטו במושב האחורי כשאוטו נכנס בנו בכל הכוח. הזכוכיות עפות עלי וזה כואב.

אני שואפת רסיסים שמעלים בי חנק, אני רוצה לבכות. 

מה אעשה עם כל הכעס הזה?

החדר שלי ריק מהכול, ורק החלון מאפשר למעט אור להיכנס.

הדברים היפים הם העצובים ביותר, בגלל זה התאהבתי בך.

בתוך הים הסוער, זורם לו מעיין שקט שנמצא עמוק בפנים. וכשהגלים מתנפצים הוא רק שותק.

אני לא רוצה שיסחף אותי הים הזה.

אולי אני אזכה לראות את פניך מתישהו בחול, לפני שהגלים ימחקו הכול.

רק שהפעם, במקום למות אני מתחילה להתעורר.

ממזמן אני הבנתי שכבר עדיף לוותר.

עפתי רחוק והגעתי לכאן, ואין סיכוי שאני חוזרת לשם.

וכמו ענן אתה יושב שם ומרחף מעלי. טיפות של מציאות יורדות ומכסות ערימות של שקרים.

דמעות שנספגות באדמה ומצמיחות בי קוצים.

איך יכולתי לתת לעצמי להעלם, ולהתמוסס בין האצבעות שלך? הייתי צריכה להיות חזקה יותר כדי לא לאבד את עצמי.

השלטים מעל החנויות משקיפים על הרחובות. בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה.

שיעלה השחר, כי הלילה הוא נורא. רק כמה טיפות של חסד נקובות בשמיים, מאירות את דרכי. והירח שוכן שם, עצוב. זה להיות בחושך ולא לראות את האור. הוא נמצא שם לפניי, אז הוא בטח מבין. אני אבכה ואתפלל, והוא רק ינחם.

אז הלילה, נשיר שיר עצוב לאור הירח.