הרחובות עמוסים ואנשים מתרוצצים בכל מקום.
ראיתי עוד בחור כמוך עם שיער עומד ומחכה על גשר, לא ברור למה
ומלמטה עוברות מכוניות. נדמה שכל העולם הזה זז ושרק הוא נשאר עומד מלכת.
הוא מביט מלמעלה על העיר ועל המכוניות שנוסעות.
הוא לא אומר מילה, רק מסתכל.
אנשים ממהרים. הם עושים תחרות עם הזמן, ומי שמנצח לא מקבל תוספת חיים.
אבל אני לא דואגת, כי השעון אצלי התהפך. הוא זז אחורה, אל זיכרונות העבר במקום אל העתיד.
ומי שכיוון את השעון עשה שיחשיך כדי להעצים את תחושת הבדידות. הוא עשה שגם יתקרר כדי שנרגיש עזובים.
אבל לי חם. חם מבפנים. יש מי שיחבק, יש מי שיאהב.
ואין בי את הפחד, ולא אכפת לי ללכת לאיבוד.
כי עד שמצאתי אותך, הבנתי שמצאתי את עצמי.
נדמה שאני צועקת ושאיש לא שומע.
יש סערה בחוץ, אבל אני לא מצליחה לראות אותה.
כל הפרחים שזרעת – נבלו
ואני קמה כל בוקר במיוחד כדי לטפח אותם.
השארת בי טעם חזק של יובש.
אני מחכה שירד הגשם, עדיף לכאוב מלא להרגיש כלום.
עדיף ליפול מהגשר מלהישאר ולעמוד עליו, ורק להשקיף.
אני רוצה שיבוא גל עצום שישטוף הכול, ואז הזמן של כולם יתערבב עם שלי.
לא יהיה יותר עבר ועתיד, יהיה רק הווה.
כי ההווה זה מה שקיים, זה הזמן שבו אנחנו חיים.
ועכשיו הכבישים כבר ריקים, ואין אנשים.
שוב דמותך מופיעה, משתקפת על חלונות הבתים.
מכוניות אחדות נוסעות על הדרך, ורק הבחור עם השיער הארוך שהזכיר לי אותך
עומד ומשקיף על הגשר.
ואז התברר לי שהאיש שחיכה על הגשר הוא אני.
;){kind=link}