עוד לא נוצר הכדור שיכול להרוג אותי.

לאט לאט אני מאבדת דברים שחשבתי שהיו שלי.. ומבינה שכבר אין לי מה להפסיד

חוץ מאת עצמי.

כבר הגעתי למצב שלא אכפת לי. לא אכפת לי משום דבר.

מצידי שהריצפה מתחתיי תקרוס.

כלום לא מעניין אותי יותר כי אי אפשר להפסיד את מה שכבר אינו.

אין משמעות לשום דבר.

כשלוקחים ממני את היקרים לי, אני שואלת את עצמי "בשביל מה אני חיה?"

יותר נכון, בשביל מי.

אבל זה גם לא מעניין אותי.

הכל הלך, אבוד.

רק נשאר לי החופש.

שום דבר כבר לא כובל אותי.

לא אף אחד, וגם לא אני.

אני לא פוחדת להשתלח, אני לא פוחדת לצאת מופסדת,

כי הדבר היחיד שנותר לי זה החופש, ואותו אף אחד לא יקח ממני.

אני זאב בודד, וכך תמיד הייתי.

לפעמים צריך לישוך את השפה ולהחזיק מעמד.

עוד קצת, עוד מעט מהסבל המר והכל כך מוכר.

אבל אני אהיה חזקה, כי כמו שאני יודעת אף אחד לא יהיה חזק בשבילי

גם לא היקרים שלי.

אני עוד לא מעכלת עד כמה זה קשה להיפרד

נוח לי בינתיים רק לבעוט ולא לקבל את זה בצורה הגיונית.

אולי יהיה להם טוב יותר במקום אחר...

כבר עייפתי מלהילחם.

כמה כבר אפשר להיות חזקה וללכת נגד כולם?

גם לכוחות שלי יש קץ

אני גם מוכרחה להיטען, אחרת אני אצא מדעתי.

אבל שום דבר לא יוכל לשבור אותי

ושום כדור לא יהרוג אותי.

אז אלוהים רוצה לאתגר אותי? זה מקובל עליי

גם ככה אני לא יכולה להתנגד.

אני אחזיק מעמד עד המכשול האחרון...

ואחרי זה יהיה טוב, חייב להיות טוב.

הטיפוס על ההר אמנם קשה, אבל אני אגיע למקום הרבה יותר גבוה.

נוצרה לי עוד הזדמנות להתחבר לעצמי, איכשהו

אני מטפסת על ההר ולא אף אחד אחר.

אף אחד אחר יכול להרגיש במקומי

אף אחד אחר לא יכול לחיות במקומי.

כבר למדתי להתמודד עם פחד שמשתק, ועכשיו אני מתמודדת איתו שוב.

חשיבה הגיונית תציל את המצב.

אני צריכה לזכור לחשוב על עצמי, ורק על עצמי.

החיים ממשיכים, אז הגיע הזמן להשאיר את העבר מאחור ולצעוד קדימה.