היתה זו טיסה למומבאי, ואני הייתי חלק מצוות הבקרה של המטוס.
למעשה, כל מי שהיה במטוס היה חלק מהצוות, והתיישבו כולנו במחלקה הראשונה.
היה לי ג'ויסטיק ביד ומד מהירות, הרגשתי שחזרתי להיות מכ"מית בצבא.
לא הצלחתי לייצב את המטוס כי מישהו שיחק לי עם לוח הבקרה.
אין לי ספק שהוא נהנה מזה.
המטוס טס במהירות של 100 קמ"ש בנטייה של 23 מעלות על צד שמאל, והרגשתי סחרחורת.
התרווחתי על הכיסא והשענתי את הראש אחורה, עוד קצת ואנחנו מגיעים.
בהיתי בכנף השמאלית של המטוס חותכת את השמיים. לא היתה לי ברירה אלא להשלים עם החוסר שליטה.
ולבסוף ביצענו נחיתה. נחתנו בארץ של חטאים מתוקים שמזכירים לי אותך.
אני רוצה, וכל תא בגוף שלי יכול להעיד על כך, אבל אני יודעת שזה אסור.
ירדתי מהמטוס כי גם אני באתי הנה כדי לטייל.
הרגשתי את כובד התרמיל שעל הגב ואת החום והצפיפות.
עצרתי לרגע כדי להחזיר אלי את נשימה, והמשכתי ללכת.
ובין הרבה כפות רגליים יחפות, זיהיתי את אלה שלו לפי הצעדים המהירים.
ראיתי את החטא המתוק שלי כפי שציפיתי.
סרקתי אותו מלמטה למעלה כמה פעמים והרגשתי את הלב שלי בועט החוצה. הגוף שלי נקרע מבפנים.
היה בי חלק שרצה לרוץ אליו, אבל הרגליים הצמיחו שורשים. ואם הזכרנו את לוח הבקרה שלי מקודם, הוא כבר ממזמן יצא מהמשחק.
הוא היה במרחק של כמה עשרות מטרים מלפנים, ובנינו עברו הרבה מאד אנשים.
יכולתי לגשת אליו, אפילו בריצה, ולהשיג אותו, אבל פשוט קפאתי במקום.
נעצרתי והבטתי בו הולך ומתרחק.
;){kind=link}