שוב אני

נמאס לי לחפש משמעויות חדשות לדברים שכבר ידועים לי מראש.

נמאס לחפש פירושים לחלומות ורמזים למה שעומד להיות, כשאני יודעת שכל מה שעולה לי לראש זה געגוע ותקוות שווא.

נמאס לי להתעקש למצוא את הדרך שלי ברחוב ללא מוצא.

נמאס לי מדרמות וממחוות מטלטלות.

וכשאני לבד אז אי אפשר לברוח מהמחשבות. כשאתה לא פה אתה חסר, וכשאתה בסביבה, משהו עדיין מרגיש לי חסר.

עד עכשיו הרגשתי מנצחת, אבל יצאתי מופסדת.

בשן, בעין ובלב שבור.

זה מה שקורה כשלא מקשיבים ללב. 

עדיף שלא להרגיש כלום מלהרגיש כמעט.

הלב ידע את זה, אבל בכל זה התעקשתי. רציתי לנסות ונכוויתי. 

אני החלטתי שאני משנה את דרכי, הפעם, ההחלטה שתבוא מהשכל תציל את המצב.

הלב ירגיש זאת עם הזמן. 

אני טעיתי בדרך, נסעתי בכיוון הלא נכון, ועכשיו אני עושה "אחורה פנה" ומגיעה לאותו המקום שממנו באתי. 

שם אני מחייה את התחביבים שזנחתי.

כשאהבתי ליצור, ולא רק למענך.

יש בי את הרצון לתת שוב. והפעם, גם לעצמי. בזכותך.

זה הזמן להוציא את כל התוכניות שכתבתי מהמגירה ולהפוך אותן לעשייה.

ללכת, לרוץ, ולעוף על החיים האלה. יהיה אשר יהיה.

אני הופכת להיות אדון לעצמי ושום דבר לא יהיה יותר אקראי. 

אני אפגוש את הנסיך שלי מתישהו, וזה ירגיש לי נכון ומכוון.

אני אהיה מאושרת. אני אבכה משמחה, ואני אשמח כי היא תחזיק לאורך זמן. אני אהיה מסופקת ומלאה.

ואתה כבר לא תוכל להתל בי. 

אתה לא תצליח לבלבל אותי כי יהיה לי טוב. אני אדע מה זה טוב.

זה רק עניין של זמן, אבל זה יגיע. אני יודעת שזה יקרה.