נסעתי על כביש 4 בדרך הביתה, חזרתי מטיול. המכונית היתה גדושה בתרמילים עד אפס מקום, והאוטו התמלא בריח של אבק מהול בזיעה.
הבטתי דרך החלון, ירח מלא של אמצע חודש, הוא היה גדול מהרגיל.
המכוניות שטו על הכביש, והרוח לחשה מבעד לסדק שבחלון,
"זה הולך להיות לילה ארוך במיוחד. "
התמלאתי ביאוש, אבל הבטחתי למאבטחים שאני אקפיץ אותם הביתה.
הדרך היתה ארוכה ומיגעת, ולבסוף נשארתי לבדי ברכב. רק אני והרוח. הכביש היה ריק ממכוניות.
התחלתי לחוש את העייפות משתלטת עלי, אז עצרתי בצד ונרדמתי.
התעוררתי במקום אחר. הייתי בחדר חשוך ומאובק. מישהי שהכרתי מהעבר הופיעה מולי מתוך האפלה.
"איפה אני?" שאלתי.
"בבית חולים למתים", היא אמרה.
"זה מקום שבו אנשים נחים ממרוץ החיים. ", היא המשיכה.
"לכמה זמן? " שאלתי.
"לנצח, או עד מתי שהוא יחליט. "
"מי יח___?" עוד לפני שסיימתי לשאול, דמותה נעלמה לתוך החושך של החדר ולא נמצאה שוב.
נשכבתי על מיטה מברזל, והסתכלתי על התקרה. לפי הצבע המתקלף, הבנתי שהמקום נטוש כבר שנים.
לא ראיתי שום דרך שבה אני אוכל לצאת מהחדר.
זה מקום שבו חיים זכרונות מתים.
הופיעה הפעם דמות של שוטר, והוא הוציא דו"ח מתוך תיק.
"את מיכל?" "כן"
עניתי לו בבלבול. עדיין לא הבנתי את מקומי בחדר.
"מה את מעדיפה, מאסר או כנס? " הוא הפתיע אותי בשאלה שלו. ברור שכנס, אין מחיר לחופש.
"אוקי, את אשמה בכך שאת אוחזת משהו ששייך לחדר הזה. תחזירי אותו לכאן, תשלמי את הכנס ואני אשחרר אותך הביתה. "
"מה? " לא הבנתי את כוונתו. ואז הוא הצביע על צרור של מכתבים.
"את זה", הוא אמר.
המכתבים נשמטו לי מהידיים והתפזרו בכל החדר.
נעמדתי במקום, המומה.
עוד לפני שהספקתי לחשוב, ראיתי דמות נוספת הולכת ומתקרבת.
הייתי בהלם. אהובי?!
"מה את עושה פה? " הוא דפק לי מבט סטלני. בידו הימנית החזיק ג'וינט, ואז הוא קירב אותו לאט לפינה של הפה.
"הבטחת לי שתפסיק. " כעסתי.
"גם את זה הבטחתי שאני לא אעשה, אבל הייתי חלש ולא שלטתי בעצמי. " הופיעה בחורה שחומה ומתולתלת לצידו והשעינה עליו את הראש.
לא הבנתי את חוקי המשחק במקום הזה.
"במקום בו המתים חיים, אין חוקים." השיב השוטר, כאילו קרא את מחשבותיי.
"אבל אני חיה! לא חיה מתה." התעקשתי.
"זה לא נראה שאת כל כך חיה" הוא הוסיף בטון משועשע.
מה הוא יודע ואני לא? איך זה שכולם יודעים למה אני פה ורק אני לא?
לבסוף נכנעתי. "כמה אני צריכה לשלם כדי לצאת מפה? "
"את צריכה להשאיר את הזיכרון כאן, ולהמשיך בלעדיו. " הוא השיב בהחלטיות.
זו היתה נראית לי כמו משימה בלתי אפשרית, וכמו בפעם הקודמת, הוא שוב קרא את מחשבותי.
"זה פשוט מאד. כל מה שאת צריכה לעשות, זה להתאמץ לחשוב עד שהכל יוצא החוצה. "
תפסתי את הראש בין הידיים וחשבתי חזק.
החושך נמלט מפני הבוקר, ומצאתי את עצמי בחדרי שלי, שרועה על המיטה.
רגל אחת בפנים, חצי גוף בחוץ.
רגע אחד יכולתי לזכור, ובשניה אחת הכל נמחק.
I've learned to live half alive
;){kind=link}