קמתי הבוקר במדבר, הרגשה נפלאה של חופש. זה מרגיש אחרת לגמרי מלקום בבית מאחורי ארבעה קירות.
נתתי את השאגה של הבוקר והתמתחתי לכל הכיוונים. הנהג שישן לידי שאג איתי במקהלה.
כל אותם 4 חודשים הייתי כבולה לאדם מסוים, לצורת חשיבה מסוימת, ועכשיו אני נחלצת מהם, ורצה לחופשי.
קראתי כמה דברים שהוא כתב לי, ומיד יצאתי מהאוהל כדי לעשות את החירבון של הבוקר.
נכנסתי לתוך ערוץ של נחל יבש, ובלי להתאמץ פלטתי מתוכי את מה שהגוף שלי לא נזקק אליו יותר. מה שלא מועיל, חייב להיות מזיק, אין "סתם".
לאחר שסיימתי, ראיתי בזוית של העין גדוד של זבובים נערם סביב השלל שהשארתי.
ה"חרא" שלי יכול בקלות להפוך להיות גן עדן לאחר.
אין שום דבר רע וגס בחרא, זה מה שהגוף שלנו פולט החוצה. כשהוא לא צריך אותו יותר.
הוא עשוי ממה שניזונו ממנו אמש, ובבוקר הוא הופך לרעל.
הגוף יודע לשחרר לבד את מה שאינו טוב עבורו, אבל הוא לא תמיד מסוגל לעשות את ההפרדה.
וכשכן, ברור לי שגם כשהגוף מרגיש שלא טוב לו, והשכל מבין את אותו הדבר, הלב לפעמים מסרב לשחרר.
הלב רוצה לחזור בחזרה, והשכל משיב: "לחזור ככה לדבר כזה, זה לא קל. "
הגבעול הדק הזה יגדל להיות שיח, ותחושת ההחמצה רק תתעצם.
הסנה הזה יבער בתוכי עד שיכלה הכול.
אבל מה שבטוח, בטבע זה הרבה יותר קל. בבית, הקירות סופגים את הבכי ואי אפשר לברוח מהד של זיכרונות.
כאן, כל מחשבה מתפשטת ומתאדה לתוך המרחבים של המדבר, והלב חופשי.
הוא נחלץ מאשמה, ממניפולציות, ומכל מה שלא עושה לו טוב, כמו שרק הגוף יודע לעשות. סליחה על הביטוי, "חרא".
הלוואי שזה יפלט מהחיים שלי בדיוק באותה הדרך.
;){kind=link}