כשאני נזכרת בארוחות ביום שבת סביב השולחן אצל סבתא,
עולות בי תחושות לא נעימות.
זה כמו לנסות לקרב שני קטבים זהים של מגנטים ולחבר אותם בכוח.
פעם היה קצת יותר טוב. תמיד היה שם המתח, אבל אפשר היה להשחיל כמה מילים ולנהל שיחה.
והיום, אף אחד לא מעז לפתוח את הפה ולומר את מה שיושב לו על הלב בצורה גלויה וכנה.
לפעמים, כשהמתח באווירה מתפוגג מעט, אבא משתף אותנו בחוויות מילדותו.
כולנו יושבים דרוכים וקשובים לקראת מסע בזמן, ואז
הוא פורס בפנינו שנים שכבר דהו.
הוא תמיד היה אומר שפעם היה שמח יותר
וככל שהוא נכנס עמוק יותר לזמנים ההם,
נדמה שהוא נעשה בעצמו צעיר יותר בגיל.
"אמא, את זוכרת את המוכר בייגלה שהגיע הנה עם עגלה וחמור?",הוא סיפר בהתלהבות של ילד. עישוניו התרחבו כשהוא נזכר בזמנים שלא היה מקרר חשמלי, ושבכל בוקר היה עובר איש ומוכר קרח.
אחותי נהייתה קורנת פתאום, ואמרה לי בהתרגשות: "מיכל, זה כמו באסקימו לימון! את זוכרת?"
ואני יושבת מולה ומחייכת, מריצה בראשי את התקופה שהיינו גרות ביחד באותו החדר וצוחקות מהסדרה הזו.
היו גם הרבה מתחים ביני לבינה שידענו במשך השנים
הבטתי בה טוב, כדי לראות אם היא משחקת, אם יש שם איזה מחסום או אנטי
והיא פשוט הישירה אלי מבט וחייכה. היא הביטה בי ועיניה ברקו.
הרגשתי מאד בנוח, אז שחררתי צחוק שהיה עצור בתוך הלב.
ואז סבתא הצטרפה לשיחה והעבירה את הנושא באלגנטיות עליה,
כי גם היא חשה צורך לשתף, לציין שהיא הייתה לוחמת בפלמ"ח ושהיו לה הרבה מחזרים.
זרקתי מבט לאבא שישב דרוך כילד שפחד שיגנבו לו את התפקיד הראשי בהצגה.
מבלי שמישהו מאיתנו הספיק להגיב, היא קמה באמצע השולחן ורצה לחדר כדי לאסוף ראיות.
אבא השעין את היד מתחת לסנטר וגלגל עיניים, "עוד פעם היא מתחילה עם החפירות שלה?"
אחותי הביטה בו במבט ערמומי, ואני הרגשתי את קצות העצבים שלי מתחילים לבעור.
כשסבתא חזרה עם התמונות ביד, השולחן חזר להיות רציני.
"אמא, מספיק עם השטויות שלך. את לא יכולה לשבת ולאכול כמו בנאדם?"
הקשר החיבתי שנרקם בין אבא לאחותי ניתק באותו הרגע, והיא חזרה לשבת מכווצת בפינה השמאלית של השולחן.
ניסיתי להביט בה, לבדוק באמצעות קשר עין אם יש עוד מה להציל.
אבל היא השיבה את המחסומים ונעצה בי מבט שאומר "אל תתקרבי."
ואני פשוט ניתקתי את עצמי מהאווירה, וטמנתי את הראש עמוק בצלחת שלי.
;){kind=link}