מישהי שהכרתי בעבר.
היא היתה בחורה שפעם ראיתי בה מודל לחיקוי,
אהבתי את הצורה שבה היא אוספת את השיער ואת ההתנהגות שלה.
ניסיתי לחקות את הלבוש שלה ואת צורה שבה היא מדברת
עד שעברו השנים ומצאתי לי מודל אחר.
היא תמיד היתה עושה מה שצריך, תמיד היתה מושכת וזוהרת, היא אהבה לשלוט באחרים.
והיום, היא נטולת שמחת חיים.
החיוך שלה לא מביע שמחה, רק מנסה להגיד לעולם שהכל בסדר.
שהכל כשורה.
אני לא יודעת איך נזכרתי בה.
היו עוד אנשים מהעבר, אני זוכרת.
היינו בסלון, אני ועוד זוג.
את בחורה אני הכרתי מהעבר, גם מאותה התקופה,
ואת הבחור ראיתי רק בתמונות.
הם עמדו זה מול זה, מחובקים
כל כך שלווים ביחד.
ואז אתה הגעת.
החלטתי להפסיק להיות שמרנית ליום אחד
ולבשתי שמלה אדומה קצרה ומתנפנפת.
כבר שכחתי איך לרקוד
והנה אתה הגעת.
הושטת לי את היד ואמרת: "בואי תתקרבי."
הנחתי את ידי על החיבור שבין האגודל לשאר האצבעות, והלכתי צעד אחד לכיוונך.
הבטת בי במבט ערמומי ומשכת אותי אליך.
"אני אזכיר לך איך לרקוד"
הבטתי לך טוב בעיניים המתמוגגות
בזמן שאתה שולח יד לעבר האיזור המוצנע
משכת אותי קרוב יותר.
זה קצת כאב, אבל לא התנגדתי.
עמדתי קפואה במקום
והאצבעות היו בפנים
בקושי הרגשתי אותן.
רציתי להסתתר, קיוויתי שאף אחד לא ראה.
הסתכלתי לראות אם הזוג עוד היה
אבל למזלי הם עזבו את החדר.
עברת דרך המנהרה שאיש לא העז לעבור בה קודם לכן.
במקום להדוף אותך, פשוט התרחקתי.
אמרתי לך שהספיק לי.
רציתי לצעוק, להעיף לך סטירה מצלצלת
אבל בסוף ביקשתי שתלך.
והנה אני אוספת עכשיו את השיער בצורה מסוימת
כדי לא למשוך גברים.
אני מתעטפת בבגדים שיסתירו את הצלקות הנפשיות
מותחת חיוך כדי להגיד שהכל בסדר
מנסה להסתיר את הנשיות בהתנהגות,
ואולי גברים כן ימשכו אלי למרות כל הנסיונות כי אני קשה להשגה,
אבל אני לא אושיט את היד, ולא אסכים לרקוד.
זה לא באמת קרה, פשוט זרמתי עם הרגשות שלי וזה מה שיצא. למדתי לקח חשוב - בחיים אל תקנאו באחר. אתם לא יודעים מה עומד מאחורי החיוך, ועם אלו דברים הוא צריך להתמודד.
תאהבו את עצמכם, ותעריכו את מה שיש לכם.
;){kind=link}