כל הצלילים שנבלעו בתוך רעש המכוניות הגואשות במהלך היום, נשמעים טוב יותר.
הבובות שעל המדף התעוררו לחיים, או שאולי זו רק העייפות שמשתלטת עלי.
פרפרי הלילה באים מדי לילה לבקר, ובקיץ גם המקקים. אבל איש לא דרך כאן כבר שנים.
הצבע שמתקלף מסרב להישאר על הקיר. אולי גם הוא מרגיש תלוש, כמוני.
המקום הזה אינו שייך אלי, ואיני שייכת לו.
ואולי זה רק בגלל שכשהשמש שוקעת, הבדידות זורחת.
העפעפיים שמוטים, הראש כבד, אבל הגוף חסר מנוח.
;){kind=link}