הייתי בצבא תצפיתנית על גבול לבנון.
הייתי קרובה לגבול יותר מאי פעם, הבטתי בכוחות של צבא האויב דרך מצלמה תרמית, אבל לא היה צורך בכך.
חשבתי לעצמי, "סוף סוף אני עושה משהו באמת חשוב".
כמה מטרים ספורים מקו האש, ראיתי את דוד שלי, בצד האויב.
הוא נשען על ספסל שהיה שם, הדליק סיגריה ואמר: "בשניה שהסיגריה הזאת עפה עליכם, הכל נדלק."
הסתכלתי מסביבי, וראיתי את המשפחה שלי לנגד עיני: את סבתא שנלקחה בשבי המצרי, את אבא ששירת בסיירת שלד"ג ואת אחותי שמשרתת בתפקיד קרבי מסווג.
כולנו ישבנו על הארץ מפוחדים,
ולבשנו את המדים של האבטחת טיולים במקום מדי הצבא: פליס בצבע אדום שרואים מקילומטרים.
"איזה טמטום", חשבתי לעצמי.
מיהרתי לענות: "אבל הפליס חסין אש", למרות שבפועל לא ידעתי.
אבא התעצבן ואמר לי: "למה את מדברת שטויות?" זה היה מהפעמים האלה שהוא היה ממש רציני.
אבל יכולתי להבין שזה לא מתוך כעס עלי, אלא מתוך פחד.
אחיו היה רגוע להפליא, והרוגע שלו הטיל עלינו אימה.
אחותי נעמדה ואני עזרתי לסבתא לקום.
כולנו לקחנו צעד אחורה והשארנו את אבא לדבר עם אחיו.
היה לי קצת כעס עליו בלב, על זה שהוא חושב שהוא יודע הכי טוב מכולם, אבל הפעם יכולתי להבין זאת.
שניהם דיברנו בקודים שרק הם יכלו להבין, והם הגיעו לאיזה הסדר.
ובלי פגע, כל איש הלך לדרכו.
;){kind=link}