נשכבתי על המזרון והתחלתי לבכות.
נתתי לכאב להתפשט בגוף, ולכובד המשקל להכאיב.
התנשפתי ובכיתי. עצמתי עיני וראיתי אותך בדמיוני.
פניך רכות ועיניך רחוקות.
איך יכולת לעזוב אותי ולהשאיר אותי ככה?
זוהי שאלת השאלות, שלעולם לא אדע לענות עליה.
אבל התחושות קשות, מלוות בעיקר בתחושת אשמה על מי שאני.
זה מעורר בי את הרצון לחדול מלהתקיים.
כי באתי לעולם, לתוך זוגיות מתפוררת.
בכל פעם שאלתי: "אבא, אתה אוהב אותי?" והוא היה אומר "הכי בעולם." אבל הוא מעולם לא אמר לי את זה בגילוי לב.
בכל פעם הייתי צריכה לשאול אותו כדי לשמוע אותו אומר את זה.
אמא היתה אומרת, אבל היתה מוכיחה לי תמיד אחרת.
כמה חוסר באהבה. הגוף והנפש כואבים יחדיו.
אני לא יודעת איך לאהוב את עצמי.
הלוואי שהייתי אוהבת את עצמי כמו שאני אוהבת אותך.
שהייתי דואגת לעצמי כמו שדאגתי לך.
הלוואי שהייתי רוצה להיות חברה של עצמי, כמו שהייתי לך.
כמה הלוואים, כך קשה לבצע.
ובמקום, אתה מחזיר לי באותו המטבע.
אתה לא אוהב אותי במקומות שאני לא אוהבת את עצמי.
אתה נוטש אותי כמו שאני נוטשת את עצמי.
לא מעריך אותי כמו שאני לא מעריכה אותי.
נוצר פה מעגל קסמים שרק שואב אותי לתוכו ולא מרפה.
;){kind=link}