הכביש עוד ריק, והראש אינו שותק.
יותר מדי שקט בחוץ, ובפנים הכל גועש.
חמרמורת של בוקר מזוין, עוד מנסה להתאושש.
אוגר מסכן מתרוצץ לו על גלגל מסכן
אותו סיבוב, אותה הדרך שוב
אומרים שכל הדרכים מובילות לרומא, אבל אני לא באיטליה.
וכשחושבים עליך,
אני פה, ואתה בכלל שם.
השעה היא שבע ועשרה, וזה מרגיש כמו עשר.
הזמן פשוט ל-א ז-ז !
השעון אצלי בראש, שונה מהשעון אצלי בפלאפון.
והזמן אצלך שונה מהזמן אצלי.
כשהלכת השעון שלי נעצר, ושלך מתקתק.
השעה היא שבע ורבע,
אני חושבת עליך שוב.
חלף על פני, רכב.. ועוד רכב..
לאט לאט הכביש מתמלא בכלי רכב ובאנשים שזה עתה התעוררו.
כמו שעון החול,איש איש - דקה ועוד דקה.
לאט, אבל בטוח, אבל זה הכי בטוח כשלאט.
השעה היא שבע ועשרים,
עשרים זה היה הגיל שבו הכרנו
היום הולדת, הברכות, הנשיקה הראשונה,ליטופים וחיבוקים מתחת לשמיכה.
הרגש העז והמאופק, ההתרגשות, הבתולין..
הכל נורא צעיר, וכך גם אני.
אבל כעבור דקה, ממש דקה אחרי...
השעה היא שבע וחצי, כבר עברנו חצי דרך.
סימסטר של שעה, כמו סימסטר של אוניברסיטה בחיי האהבה.
עולה על האוטובוס ל"יום לימודים ארוך"
יושב לידי, אוחז בידי..
מבט חטוף, הודעה.
"הלוואי והרגע הזה ימשך תמיד"
השעה היא רבע לשמונה, שחכתי להביט בשעון.
הזמן טס, הרגע שיחלנו לו, עבר מהר, מדי.
תם זמנו.
הנצח הוא אבסולוטי, אבל אנחנו יחסיים
הרופא הכי טוב הוא הזמן, שלבסוף הורג את כל התלמידים.
עליי להמשיך כי המוות ממתין.
השעה היא כבר חמישה לשמונה, נותרו לנו כמה מילים אחרונות.
כדי לסיים פרק זמן מעגלי.
אותו הסיבוב, אותה הדרך שוב.
אותו הגלגל, אותו המירוץ אחר הזמן.
והנה אתה עומד ומתרחק, והאוטובוס נוסע.
הזמן לא עוצר, הוא רק בא כדי ליידע.
;){kind=link}