הייתי מציגה את עצמי, אבל אני חסרת זהות.
אם אני חסרת זהות, אז אין לי גם תעודת זהות, אבל יש לי מספר.
נעים מאד, 62511.
אני חיה בכלוב כבר שנים, בערך מאז שאני זוכרת את עצמי.
בדרך כלל חשוך אצלי, אבל מדי פעם מישהו פותח את הדלת, זורק לי אוכל, והולך.
ימים ארוכים של בדידות, כבר איבדתי תחושה של זמן
המחוג עובר ממספר למספר, אבל לא בהכרח על השעון.
צרחות. ריח של דם, מכות.
עוד מספר הלך. מספר שאפ'חד לא יזכור.
מספר ללא שם אמיתי וללא אמא ואבא אמיתיים.
ילד שלעולם לא היה ולעולם לא יחזור.
ראיתי כל כך הרבה מקרים כאלה, וראיתי גם יותר גרועים.
היו כל כך הרבה כמוהו, ויש עדיין כל כך הרבה כמוני.
התור הוא ארוך, אבל לא כמו בקופת חולים.
שחכתי לציין, שמי שמגיע תורו לא רואה רופא.
הוא פשוט מקבל כדור ללא מרשם, שמעיף אותו רחוק מכאן.
פתאום היא הגיעה.
עוד אחת כמוני עם מספר.
נעים מאד, אני 118.
זוג עיניים נפגשו, שיער, עיניים פה.
תווי פנים ברורים. יחודיים. אנושיים.
כל החוסר משמעות נעלם פתאום.
כל שמפריד בנינו הוא כלוב.
אם רק יכולתי להושיט את היד, ולגעת. לא רק מטאפורית.
אף פעם לא הרגשתי באמת.
באנו חושך לגרש, ובעיניים אור ואש.
ואת אמרת לי, שמים רבים לא יכבו את האהבה.
וגם בימים הכי גשומים, את היית כאן איתי.
קר מבחוץ, אבל חם מבפנים.
אנחנו עכשיו זהות משותפת, אבל אל לנו לשכוח שאנחנו בסה"כ מספרים.
וממילא, אם לא היתה חשיבות לסדר.
והנה קראו לבא בתור, 116.
הגשם בחוץ הפך להצפה, וההצפה היא שכיבתה את האש.
מנסה להבעיר סיגריה אחרונה, לכבוד מבצע "עמוד עשן".
אבל הוא רק עשן, ולא להבה.
צחוק מרושע מתגלגל, קראו לבא בתור.
השעון מראה 117, והזמן באמת חולף מהר כשנהנים.
ואם היה ניתן להחליף את המספרים באותיות, הייתי קוראת לך אא"א.
אני אוהבת אותך, ותמיד אהב.
118...
קרן אור אחרונה חודרת אל תוך הכלוב לשבריר שניה, ושוב, החושך ממלא את החדר.
;){kind=link}