יוצאת החוצה מפתח הדלת
הלילה כבר ירד
מרגישים את הניגודיות של החום של המקלחת לעומת הקור שבחוץ,
בדיוק כמו העצב שסורר בתוכי, מבודד מהצהלות שבחוץ בעזרת פיסה של גוף.
הו, קריוקי.
הגיע הזמן לפצוח בשירה משולחת רסן התואמת את רוחי, ובמקום, משהו נוגה יוצא מתוכי.
אוחזת במיקורופון, הגיע תורי לשיר.
האומץ סייע לי לעמוד יציב למרות שכל גופי רעד.
שרה בקול הכי מלטף שלי את "ממעמקים" של עידן רייכל, בעודי יודעת נמצא שם במעמקים.
השכל הקר משתלט על הרגש, והמילים צפות.
מישהו מביט מהצד, מאוהב.
אני מסיטה את המבט בחזרה למילים וממשיכה לשיר.
ואיך מכל המקומות שבעולם אני נמצאת במדבר.
כמה אירוני זה כבר יכול להיות שכשבחוץ הכל ירוק ופורח, ובתוכי המדבר האינסופי והריקני?
ומתוך הריקנות הוא מופיע, אי אפשר להתבלבל
בחכמת עיניו הירוקות ובשיערו המפוחם.
הוא מתקדם לעברי בבטחה, כמו רכב משוריין העמיד לסוג הכדורים שאני פולטת.
אוחז בפני הרטובות מבכי ואומר לי "אין לך ממה לחשוש, זה נגמר"
יציב ובוגר וחזק, הוא עוטף אותי בחיבוק האבהי המוכר.
מנטרל כל טיפה של ארס בחום גופו.
וכשחכמת עיניו הופכת לרגישות, כבר לא נשארת בי טיפת ארס.
כל הכעס שבי מתחלף באהבה אליו,
וכל הטינה מתפוגגת מול הרגשה של ביטחון.
"כאן את מוגנת", הוא אמר.
ואין מקום מוגן יותר מזרועותיו.
נוצרת בנינו שלווה פנימית אמיתית.
אפשר עכשיו לאסוף את כל השברים,
לבנות משהו חזק אחרי שכבר הכל נהרס.
והוא אומר "אני רוצה שהרגע הזה ימשך לתמיד" כשידי אוחזות בפניו.
אך דמותו מתפוגגות והחול מתמוסס בין אצבעותיי.
אלו אינם אלא דמיונות שווא
.
והלב כמו אדמת המדבר מתפורר גם.
ואתה נהפך להיות חלק מהמדבר, כאשר כל גרגיר של אבק מזכיר לי אותך.
קולי נשמע כהד המתנגש בדפנות ההרים, ואני יודעת שאתה נמצא שם ושומע.
אך זעקתי היא אילמת, והגעגוע אליך הוא בלתי נסבל.
כמו חול ששורט מבפנים.
יש רק חול ואין מה לאכול...
כל הבטחה מתפוררת כשהאמון מתמוסס.
והלוואי ויכולתי להחזיר את הזמן לאחור ולא להפגע!!
לא לפגוע...
במדבר אין חיים ממשיים, אבל אפשר לחלום.
ובכל לילה הוא פוקד אותי...
דמותו האיתנה והבלתי נשכחת, ממעמקים
כשבשירה אני פוצחת.
יוצאת החוצה מפתח הדלת
הלילה כבר ירד
מרגישים את הניגודיות של החום של המקלחת לעומת הקור שבחוץ,
בדיוק כמו העצב שסורר בתוכי, מבודד מהצהלות שבחוץ בעזרת פיסה של גוף.
הו, קריוקי.
הגיע הזמן לפצוח בשירה משולחת רסן התואמת את רוחי, ובמקום, משהו נוגה יוצא מתוכי.
אוחזת במיקורופון, הגיע תורי לשיר.
האומץ סייע לי לעמוד יציב למרות שכל גופי רעד.
שרה בקול הכי מלטף שלי את "ממעמקים" של עידן רייכל, בעודי יודעת נמצא שם במעמקים.
השכל הקר משתלט על הרגש, והמילים צפות.
מישהו מביט מהצד, מאוהב.
אני מסיטה את המבט בחזרה למילים וממשיכה לשיר.
ואיך מכל המקומות שבעולם אני נמצאת במדבר.
כמה אירוני זה כבר יכול להיות שכשבחוץ הכל ירוק ופורח, ובתוכי המדבר האינסופי והריקני?
ומתוך הריקנות הוא מופיע, אי אפשר להתבלבל
בחכמת עיניו הירוקות ובשיערו המפוחם.
הוא מתקדם לעברי בבטחה, כמו רכב משוריין העמיד לסוג הכדורים שאני פולטת.
אוחז בפני הרטובות מבכי ואומר לי "אין לך ממה לחשוש, זה נגמר"
יציב ובוגר וחזק, הוא עוטף אותי בחיבוק האבהי המוכר.
מנטרל כל טיפה של ארס בחום גופו.
וכשחכמת עיניו הופכת לרגישות, כבר לא נשארת בי טיפת ארס.
כל הכעס שבי מתחלף באהבה אליו,
וכל הטינה מתפוגגת מול הרגשה של ביטחון.
"כאן את מוגנת", הוא אמר.
ואין מקום מוגן יותר מזרועותיו.
נוצרת בנינו שלווה פנימית אמיתית.
אפשר עכשיו לאסוף את כל השברים,
לבנות משהו חזק אחרי שכבר הכל נהרס.
והוא אומר "אני רוצה שהרגע הזה ימשך לתמיד" כשידי אוחזות בפניו.
אך דמותו מתפוגגות והחול מתמוסס בין אצבעותיי.
אלו אינם אלא דמיונות שווא
.
והלב כמו אדמת המדבר מתפורר גם.
ואתה נהפך להיות חלק מהמדבר, כאשר כל גרגיר של אבק מזכיר לי אותך.
קולי נשמע כהד המתנגש בדפנות ההרים, ואני יודעת שאתה נמצא שם ושומע.
אך זעקתי היא אילמת, והגעגוע אליך הוא בלתי נסבל.
כמו חול ששורט מבפנים.
יש רק חול ואין מה לאכול...
כל הבטחה מתפוררת כשהאמון מתמוסס.
והלוואי ויכולתי להחזיר את הזמן לאחור ולא להפגע!!
לא לפגוע...
במדבר אין חיים ממשיים, אבל אפשר לחלום.
ובכל לילה הוא פוקד אותי...
דמותו האיתנה והבלתי נשכחת, ממעמקים
כשבשירה אני פוצחת.