יום רביעי היום, שמש חמימה. אתה עובד, אני בבית, מבשלת.
אתה חוזר הביתה ומרים אותי, אני קלה כנוצה.
"יפהפיה שלי, חזרתי!" וכשאתה מוריד אותי לקרקע, אני מודיעה בטקסיות:
"האוכל מוכן, יקירי!"
ניחוח של תבשיל כפרי נספג באויר.
ישבנו לצידי השולחן ואכלנו, ובחוץ הערב החל לרדת. הערפל נח לו על פסגות ההרים באופן כמעט ציורי.
~
היתה לך חזות מוצקה ועמידה, אך לא נוקשה.
מבנה גוף רחב וידיים של עובד אדמה, שידעו ללטף אותי ברכות.
היית הגבר הכי חזק בעולם, ולא תיארתי לעצמי שמשהו אי פעם יוכל לשבור אותך.
רחצת באגם ערום.
מפלס המים דאג להסתיר את החלקים המוצנעים.
ואני, מלקטת עשבים.
על גופי כותנת מבד בלבד.
יצאת מהמים ושעטת לעברי, כמה פראי מצידך.
"היי! אתה מרטיב אותי!" זעקתי.
היישרת אלי מבט, עיניים שובבות.
"אבל את אוהבת אותי ככה."
התנשקנו בלהט וליטפת לי את השיערות
ובינתיים, שעת דמדומים הצלה עלינו צללים.
אחזת בשתי ידיי והבטת בי לרגע.
"כבר מאוחר, בואי נחזור."
התהלכנו ביו העשבים בחזרה אל הכפר
יכולנו לראות את עשן הערובות שטיפס מגגות הבתים.
~
חשבתי שאני עלמה עם הרבה מאד מזל, אך המזל הוא הפכפך.
אתה נמצא על גלגל כשברגע אחד אתה למעלה, וברגע אחר אתה נופל
הייתי במקום כל כך גבוה, ולפתע יכולתי לראות את גגות הבתים מתקרבים, ועשן הערובות הפך ללפידים בוערים.
צרחות איימים, ריח של דם, בשר חרוך.
רגע איתי, ורגע כבר לא. חי או מת?
את הגבול הדק בין הדמיון לאבדן הקשר עם המציאות כבר עברתי, ואתה עברת גבול שממנו לא חזרת.
רצה הביתה, מתנשפת.
דלתות ביתי החם והמוכר פתחו את שערי הגיהנום.
למה הם לקחו אותך ולא אותי?!?!!
כן, אלוהים לוקח את הטובים ביותר.
השאלה היא לאן???
עדיף מוות ודאי מחוסר ודאות.
אבל אלוהים אהב אותך.
~
הייתי בטוחה שאתה הגבר הכי חזק בעולם, אבל גם לזה יש כח סיבולת.
מה הם עשו לך? מה הם עשו?!
אני לא הייתי שם, אבל אני יכולה להיות בטוחה שהם שברו אותך.
"אני רוצה להיות ח ו פ ש י !!" זעקת את נשמתך.
ומאותו הרגע ויתרת על הכל בשביל החופש.
זה נכון שלחופש אין מחיר, אבל מה זה להיות חופשי בעצם?
השדים בחוץ גורשו, מכשפות הועלו על מוקדים, אבל השד נשאר בפנים.
מכונס ומסוגר בתוך עצמו, מחכה להתפרץ החוצה.
זה רק עניין של זמן.
אלוהים לוקח חצי, ומשאיר חצי עוד חי.
רק עוד וגידים, בקושי נושם.
לא יודע מה הוא עושה על פני האדמות.
פעם היית עובד אותן, וכיום אתה אובד.
אותי החיים עשו ל"אשה גדולה".
עצומה בגדולה.
קשה לעיכול.
משקולת כבדה שלא יורדת בגרון
אני לא הייתי כזאת, אתה זוכר?
אומרים שהכי מסוכנים הם אלה שאין להם מה להפסיד
וזה נכון, לא היה לי מה.
את האהבה של החיים שלי לקחו ממני והגלו למדינת אויב.
השאירו אותי עם ילד שהייתי צריכה להגן עליו מפני העולם, ועם געגועים אליך.
זה כמו מחלה שמתפשטת בגופך, אוכלת אותך מבפנים ומשאירה רק את הקליפה של מי שהיית.
אבל הגעגוע עולה, התחושות והרגשות צפים.
העיניים הירוקות והמבט המוכר.
השתנינו מקצה לקצה, ולבסוף הקצוות נפגשו לכדי סגירת מעגל.
היום הוא ה15.1.2014, וזה מרגיש לי כמו פעם.
שתי תקופות חיים שלך, ושלי? מי זוכר.
יום רביעי היום, שמש חמימה. אתה עובד, אני בבית, מבשלת.
אתה חוזר הביתה ומרים אותי, אני קלה כנוצה.
"יפהפיה שלי, חזרתי!" וכשאתה מוריד אותי לקרקע, אני מודיעה בטקסיות:
"האוכל מוכן, יקירי!"
ניחוח של תבשיל כפרי נספג באויר.
ישבנו לצידי השולחן ואכלנו, ובחוץ הערב החל לרדת. הערפל נח לו על פסגות ההרים באופן כמעט ציורי.
~
היתה לך חזות מוצקה ועמידה, אך לא נוקשה.
מבנה גוף רחב וידיים של עובד אדמה, שידעו ללטף אותי ברכות.
היית הגבר הכי חזק בעולם, ולא תיארתי לעצמי שמשהו אי פעם יוכל לשבור אותך.
רחצת באגם ערום.
מפלס המים דאג להסתיר את החלקים המוצנעים.
ואני, מלקטת עשבים.
על גופי כותנת מבד בלבד.
יצאת מהמים ושעטת לעברי, כמה פראי מצידך.
"היי! אתה מרטיב אותי!" זעקתי.
היישרת אלי מבט, עיניים שובבות.
"אבל את אוהבת אותי ככה."
התנשקנו בלהט וליטפת לי את השיערות
ובינתיים, שעת דמדומים הצלה עלינו צללים.
אחזת בשתי ידיי והבטת בי לרגע.
"כבר מאוחר, בואי נחזור."
התהלכנו ביו העשבים בחזרה אל הכפר
יכולנו לראות את עשן הערובות שטיפס מגגות הבתים.
~
חשבתי שאני עלמה עם הרבה מאד מזל, אך המזל הוא הפכפך.
אתה נמצא על גלגל כשברגע אחד אתה למעלה, וברגע אחר אתה נופל
הייתי במקום כל כך גבוה, ולפתע יכולתי לראות את גגות הבתים מתקרבים, ועשן הערובות הפך ללפידים בוערים.
צרחות איימים, ריח של דם, בשר חרוך.
רגע איתי, ורגע כבר לא. חי או מת?
את הגבול הדק בין הדמיון לאבדן הקשר עם המציאות כבר עברתי, ואתה עברת גבול שממנו לא חזרת.
רצה הביתה, מתנשפת.
דלתות ביתי החם והמוכר פתחו את שערי הגיהנום.
למה הם לקחו אותך ולא אותי?!?!!
כן, אלוהים לוקח את הטובים ביותר.
השאלה היא לאן???
עדיף מוות ודאי מחוסר ודאות.
אבל אלוהים אהב אותך.
~
הייתי בטוחה שאתה הגבר הכי חזק בעולם, אבל גם לזה יש כח סיבולת.
מה הם עשו לך? מה הם עשו?!
אני לא הייתי שם, אבל אני יכולה להיות בטוחה שהם שברו אותך.
"אני רוצה להיות ח ו פ ש י !!" זעקת את נשמתך.
ומאותו הרגע ויתרת על הכל בשביל החופש.
זה נכון שלחופש אין מחיר, אבל מה זה להיות חופשי בעצם?
השדים בחוץ גורשו, מכשפות הועלו על מוקדים, אבל השד נשאר בפנים.
מכונס ומסוגר בתוך עצמו, מחכה להתפרץ החוצה.
זה רק עניין של זמן.
אלוהים לוקח חצי, ומשאיר חצי עוד חי.
רק עוד וגידים, בקושי נושם.
לא יודע מה הוא עושה על פני האדמות.
פעם היית עובד אותן, וכיום אתה אובד.
אותי החיים עשו ל"אשה גדולה".
עצומה בגדולה.
קשה לעיכול.
משקולת כבדה שלא יורדת בגרון
אני לא הייתי כזאת, אתה זוכר?
אומרים שהכי מסוכנים הם אלה שאין להם מה להפסיד
וזה נכון, לא היה לי מה.
את האהבה של החיים שלי לקחו ממני והגלו למדינת אויב.
השאירו אותי עם ילד שהייתי צריכה להגן עליו מפני העולם, ועם געגועים אליך.
זה כמו מחלה שמתפשטת בגופך, אוכלת אותך מבפנים ומשאירה רק את הקליפה של מי שהיית.
אבל הגעגוע עולה, התחושות והרגשות צפים.
העיניים הירוקות והמבט המוכר.
השתנינו מקצה לקצה, ולבסוף הקצוות נפגשו לכדי סגירת מעגל.
היום הוא ה15.1.2014, וזה מרגיש לי כמו פעם.
שתי תקופות חיים שלך, ושלי? מי זוכר.